מה בין דרכו של קונפוציוס ודרך הדאו- חלק ראשון
(מתוך הספר מסע אל תוך הירח)
 

על-פי החשיבה הקונבנציונאלית, יד‏ע הוא רק מה שאפשר להביע במלים או בנוסחאות, ולהעבירו בעזרת סימנים מוסכמים כגון אותיות, מספרים או תווי נגינה. ידע זה מושתת על הסכמה חברתית, שלפיה תקשורת בין בני האדם אפשרית רק באמצעות הסימנים האלה. לפי הסכמה זו אנו גם מגדירים כל דבר על-פי יחסו לדבר אחר. ה"אני" וה"אתה" מוגדרים, וכך אנו קובעים את השוני בין בני האדם. עקרונות השיפוט הערכי נלמדים, וכך אנו יודעים, מהו טוב ומהו רע. הלימוד כולו נעשה בדרך של הפקת לקחים מן העבר והתוויית דרכי פעולה לעתיד.

 

במזרח הרחוק פותחו דרכי חשיבה השונות לגמרי מן החשיבה הקונבנציונאלית המערבית. מן המאה השישית לפני הספירה שלטו בחשיבה הסינית שתי פילוסופיות עיקריות : הקונפוציוניזם והדאואיזם.

את הקונפוציוניזם ייסד קונג-פו-צה, המכונה גם קונפוציוס שחי בשנות 479-551 ‏לפני הספירה. קונפוציוס הדגיש את תפקידו החברתי של האדם ואת חשיבותם של התרבות, המוסר והחינוך ביחסים בין בני האדם. הפרט הוגדר, חונך ושובץ בחברה על-פי נוסחאות קונפוציוניות שהכתיב המעמד המשפחתי והמעמד החברתי, והיה עליו למלא את תפקידו בנאמנות וביעילות על-פי מעמדו. הושם דגש רב על שמירת מערכת יחסים נכונה בין בעלי דרגות שונות ;שליט ונשלט , אב ובנו, בעל ואישה וכו'. ביטוי ממצה להשקפה זו ניתן בספר "דה הסואה" – "הלימוד הגדול (או החשוב)." שם קונפוציוס אומר: "כל החכמה מצויה בלימוד איך לקרוא לדברים בשמם הנכון... וכאשר הדברים מזוהים כהלכה הם מסווגים לפי טבעם וההבנה (ומכאן גם הפעולה) נעשית כסדרה." כלומר; הקונפוציוניזם עסק בחשיבה קונבנציונאלית ובהתנהגות החברתית הנגזרת ממנה.

 

את הדאואיזם יסדו לאו-דזה, שהיה בן זמנו של קונפוציוס והגותו פורסמה ב"דאו-דה צ'ינג" – "הספר כיצד דברים מתרחשים (או פועלים)" ואחריו צ'ואנג-דזה שחי בשנות286-369 ‏ לפני הספירה. לעומת הקונפוציוניזם, הטיף הדאואיזם לשחרור מתבנית החשיבה הקונבנציונלית ;בעוד שהקונפוציוניזם תחם את הספונטאניות של החיים בתוך כללים נוקשים של מוסמכות ונוהג, שאף הדאואיזם לפתח את הספונטאניות הטבעית המקורית הטמונה בכל אדם.

‏למלה הסינית "דאו" שפירושה: דרך האדם, דרך היקום או חוקי הטבע ייחס הקונפוציוניזם מובן של מוסריות. לעומתו הדאואיזם העניק לדאו משמעות מטאפיסית במובן התבונה העליונה, העיקרון השולט ביקום - מושגים נטולי משמעות מוסרית.

 

על-פי החשיבה המערבית המושגים "רוחניות" או "מוחלט" (אבסולוטי) נתפסים כמשהו מופשט, לעומת החומר, שנתפס כמשהו מוחשי. בתודעה המשוחררת מכללים נוקשים וממוסכמות גם המושגים האלו נתפסים תפיסה מוחשית, אם כי לא תמיד אפשר להגדירם. אמר לאו-דזה : "לפני הופעת השמים והארץ היה משהו בלתי ברור, כמה שליו, כמה ריק. הוא לבדו, אינו משתנה, פועל בכל מקום בלא לאות, הוא יכול להיחשב אם כל דבר אשר תחת השמים. אינני יודע מה שם יאה לו, אבל אשתמש בעבורו בסימן הכתב של דאו."

‏הדאו הוא העיקרון שביסוד כל הבריאה, והוא קרוב (אך שונה) למושג אלוהות של הדתות המערביות. אין הוא יכול להיות הוויה, ולכן הוא מתואר כריקות. אי-אפשר להגדירו, אבל אפשר לחוות אותו.

 

כדי לחוות את הדאו יש לרוקן את התודעה מכל התשוקות, התפיסות והמוסכמות. יש לרוקן את התודעה מכל הרצונות והרגשות ואפילו יש להימנע מלחלום. הדרך להשגת חוויית הדאו או הריקות, היא המדיטציה. במדיטציה אפשר להשיג מודעות המאפשרת להרגיש איך הדברים מתרחשים (תוצאה לא מטרה ). חשים אז את הדאו . כאמור, הדאו הוא הגורם לתהליך (הדאו איננו גורם לתהליך הוא פשוט הוא ) שהוא הבריאה וזאת הוא עושה בדרך של האצלה. הדאו לא ברא את העולם אלא העולם נאצל או הושרה ממנו. הבריאה היא איחוד של כמה פרטים ליצירה חדשה, פעולה שמכוונת מן החוץ אל הפנים. ואילו בהאצלה היצירות מתחלקת לפרטים, הכיוון הוא מן הפנים אל החוץ . הבריאה היא פעילות מכוונת, היוצרת היא ספונטאנית. אמר לאו- דזה : “עיקרון הדאו הוא ספונטאניות. “פעולת הדאו איננה אקראית ואף לא נעשית באי-סדר, אולם הדאו איננו “יודע" כיצד היקום מואצל ממנו. הכול מתקיים בזכותו, אך הוא אינו שולט ואינו פועל במודע. לעומת הדאו, האל הכול יכול של הדתות המערביות בורא, שולט. יודע הכול ופועל בצורה מודעת ומכוונת בלא הפסק.

  "נטול- שם" הוא מקור ראשיתם של שמיים וארץ.

        "בעלת- שם" היא אמם של רבוא הדברים